סליחה של אבא

ם ציבורי

אבא שלי אף פעם לא ביקש ממני סליחה. כל כך הרבה פעמים, כילד ואח"כ גם לא מעט שנים כמבוגר, ייחלתי לכך שאיך שהוא זה פתאום יקרה. אני מדמיין שאם זה היה קורה, הייתי צריך להחזיק את עצמי חזק לשמור עוד רגע את הכעס, כי הלב שלי היה רוצה מיד להיפתח אליו.. זה היה מסדר לי כל כך הרבה דברים. כאילו לוקח פאזל שהחלקים בו היו מורכבים המון שנים לא נכון, ומסדר אותם במקומם. זה היה עוזר לי לדעת כבר מזמן שאני יכול להאמין למה שאני מרגיש ושהמצפן הפנימי שלי מכויל נכון. זה היה מוריד ממני כל כך הרבה אחריות שהחזקתי שנים להיות ילד שמחזיק מגדל עקום שמבוגרים בנו. זה היה בעיקר עוזר לי לחזור ולסמוך עליו, כי אני באמת חושב שאף פעם לא רציתי אבא מושלם שלא טועה ותמיד עושה את הדבר הנכון. רציתי רק להרגיש שאני יכול לשוב לסמוך עליו. .. אני כאבא מבקש המון סליחה. זה גם בגלל שאני מפשל לא מעט וזה גם בגלל שאני מאוד מאמין בערך של הסליחה. ואני לא מדבר על הסליחה המבוהלת, האשמה, המנסה לפצות, הנואשת להכרה מהילד שלי שבו הרגע פגעתי. שם אני עדיין בעצם ילד בעצמי. אני מדבר על הסליחה שבאה אחרי שאני יכול לראות שלרגע לא ראיתי בכלל אותו. שהייתי לגמרי עסוק עם עצמי, נתון בסערת הקושי שלי ובניסיון להדוף אותה הרחק ממני. הסליחה שבאה רגע אחרי שאני יכול לראות שוב ברור ונפרד את הילד שלי ואותי, לראות ברור שהעמסתי עליו משהו שבעצם שייך לי. סליחה שהיא המקום שבו אני לוקח חזרה את ההגה לידיי, אוחז מחדש באחריות שלרגע נשמטה... אני באמת מאמין שילדים לא זקוקים לאבות מושלמים. הם צריכים אבות שאפשר לסמוך עליהם שיחזרו לקחת את האחריות, גם אם זו לרגע או שניים אנושיים חמקה מידם. .