האם מותר לי להיפגע מהילדים שלי?

היום סיפר לי בכאב אבא שאני מלווה איך התפרץ על הבן שלו אחרי שזה דיבר אליו בזלזול. דברנו על המקרה כמה דקות ואז הוא אמר לי: "אני לא אמור להיפגע מהילדים שלי... אני לא רוצה לפעול מולם מתוך מקום פגוע". נשארתי עם האמירה המשמעותית הזאת וחשבתי שרבים מאתנו יכולים להתחבר אליה. נראה לי שזו אמירה ששווה להתעכב עליה רגע או שניים. אני רוצה להציע להפריד בין שני חלקי המשפט הזה, ובעצם להפריד בין שני רבדים שנוטים להתערבב זה בזה באופן שעושה לנו הרבה בלגאן: הראשון הוא האם אני נפגע מהילדים שלי והשני הוא מה קורה לי כשאני נפגע ואיך אני מגיב. נתחיל עם הרובד הראשון שמיוצג בחצי הראשון של המשפט: "אני לא אמור להיפגע מהילדים שלי..." המשפט הזה מייצג אמונה מכשילה (ונפוצה), האמונה שאם רק נרצה, נוכל שלא להיפגע. האם יש לי באמת דרך להחליט מתי אני נפגע ומתי לא? האם אני יכול באמת לשלוט בתנועה הרגשית האינסטינקטיבית הזאת? התשובה החד משמעית היא - לא. אני רוצה להציע להפוך את המשפט הזה ולהחליף אותו ב: "אני *אמור* להיפגע מהילדים שלי". למה? כי הם קרובים אלי. ואנשים שקרובים אלי, לפעמים (ובד"כ לעיתים די קרובות) בהחלט נוגעים בי בנקודות כואבות וגורמים לי להרגיש את הפגיעות שבי. זה בכלל לא נתון לשליטתי ולכן טוב שאכיר בזה ואראה את זה. למה זה חשוב? כי זה מתחבר לחלק השני של המשפט: "אני לא רוצה לפעול מול הילדים שלי מתוך המקום הפגוע" כי אם אני "לא אמור להיפגע", אז מה זה בעצם אומר שנפגעתי? זה אומר שקרה משהו נוראי ובלתי נסבל שלא אמור לקרות!!! זה אומר שאני עשיתי משהו ממש לא בסדר, או שמי שגרם לי להרגיש ככה עשה משהו ממש לא בסדר... בכל מקרה קרה משהו נורא שחייב להפסיק ועכשיו!! ואל מול התודעה שקורה לי כרגע משהו נורא שחייב להפסיק אין לי לרוב הרבה מרחב תמרון, לרוב בנקודה הזאת מישהו יותקף... מי זה יהיה? לרוב זה יהיה הילד שלי, או אני עצמי, או שנינו גם יחד... אבל... אם אני מוכן באמת להכיר בזה שאני בהחלט יכול להיפגע, אם אני מסכים שלא סתם שאני יכול להיפגע, אלא סביר שאפגע דווקא מהאנשים הכי אהובים עלי, וביניהם ילדי... אם אוכל לקבל שלא סתם שאני יכול להיפגע על ידי אהובי, אלא שזו אפשרות ממש שכיחה ויומיומית ביחסים... אז אני אוכל גם להתחיל לשים לב שאם נפגעתי, זה לא בהכרח באמת אומר שקרה משהו נורא... לקבל את זה שאם נפגעתי, זה לא בהכרח אומר שמישהו עשה מעשה איום ובלתי נסבל. למעשה, האמת היא שלמרות שכשאני פגוע כל הקרביים שלי צועקים חמס, בעצם לרוב במציאות הכול די בסדר, לרוב אף אחד לא באמת עשה משהו נורא. אם אכיר בזה אוכל ללמוד בהדרגה להיות ער יותר למקומות שבהם אני נפגע, אוכל ללמוד בהדרגה איך לעזור לעצמי במקום הכואב הזה, איך לבקש שם עזרה מאחרים. אז באמת אוכל להגיב אל הילד שלי גם כשהוא פוגע בי ממקום פחות מכווץ, פחות מפוחד, פחות חסר אונים, פחות מותקף. מקום שמחובר לאנושיות שלו ושלי.