על אשמה ועל אבהות חדשה

הורסת המסיבות נדמה לי שאחד הרגשות הדומיננטיים ביותר בחייו של האבא החדש היא אשמה: אני אשם על כך שאני לא מספיק בבית. אני אשם על כך שאני לא מספיק בעבודה... אני אשם על כך שאני לא שם מספיק גבולות. אני אשם על כך שאני כועס יותר מדי... אני אשם על כך שאני לא מספיק מקשיב. אני אשם על כך שאני לא מספיק קובע. .. אשמה זה רגש בעייתי. סוג של הורס מסיבות. סוג של מכבה מדורות. סוג של מכווץ לבבות. אשמה זה מנגנון שמאפשר לך להרגיש שעשית משהו (הרי ייסרת את עצמך) בעצם בלי שעשית כלום.. אשמה זה הרגש של מי שמתמודד לבד עם קושי, רגש הנוטה להסתתר תחת מעטה של "הכל בסדר" איפה שיש אשמה יש פחות חיים, פחות משמעות, פחות מרחב תמרון, פחות יצירתיות, פחות אהבה. אלו בדיוק הדברים שאנו זקוקים להם כדי להתמודד טוב עם המורכבות של החיים שלנו. למה אנחנו כל כך אשמים? כי אנחנו רוצים להיות בסדר עם כולם ויש שם בלגאן, המון קולות מבפנים ובמחוץ שרבים זה עם זה. בתוך זה אנחנו שוכחים לעצור רגע ולשאול – מה בעצם חשוב לי בכל הבלגאן הזה? כי אנחנו מחויבים עדיין להיות הגברים שתמיד יודעים ותמיד חזקים אבל חיים במציאות שיש בה המון גוונים, שמחייבת גמישות, שהחוזק בה הוא לפעמים האפשרות להביע גם חולשה. כי אנחנו מתמודדים לבד ושם האשמה משגשגת. עיוורים לכך שמימין ומשמאל יש אנשים שמתמודדים עם אותם קשיים והתלבטויות. מונעים מעצמינו את אותה רשת ביטחון שכשהיא פרושה מתחתיך אתה יכול לשים בצד את האשמה, להסתכל קדימה ולפסוע לאיטך על החבל, תלוי בין שמיים לארץ, בטוח.